<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ר"ג</h1>
<h2>דף ז.</h2>
אמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וקשיא לן מאי קמשמע לן רבא מתניתין הוא דקתני אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינא דאחוי אחויי ותו מדקתני בברייתא ישראל שאנסוהו ע"א והראה ממון חבירו פטור טעמא דאנסוהו הא מעצמו חייב וא"כ מאי קמשמע לן. נראה לי דהיא גופא לא איצטריכא ליה לאשמועינן דמתני' היא אלא הא קא משמע לן דלא משכחת דחייב בהראה אלא א"כ הראה בלא שום אונס אלא מעצמו דאי לא תימא הכי הא דתניא ישראל שאנסוהו ע"א והראה ממון חבירו פטור דלא תימא דוקא אונס גופו אבל אונס ממונו לא קא משמע לן דבכל אונס פטור דלא דייני' דינא דגרמי אפילו אליבא דר' מאיר אלא היכא דליכא אונסא כלל אבל היכא דאיכא אונסא דגרמא בעלמא הוא לא ופי' דברייתא הכי הוא ישראל שאנסוהו עכו"ם בין בגופו בין בממונו להביא לו ממון או להראות לו ממון והראה לו ממון חבירו פטור אפי' אליבא דר"מ מפני שמציל עצמו או ממונו בממון חבירו בגרמא פטור מדיני אדם ואם נשא ונתן ביד חייב אפילו לרבנן ואעפ"י שאנסוהו אונס גופו מפני שהמציל עצמו בממון חבירו חייב ולא שיהרג ולא יציל אלא יציל ואח"כ ישלם וכי פליגי רבנן ורבי מאיר בהראה מעצמו ומלתיה דרבא כר' מאיר אזלא במתני' אמרי ליה רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד אחר כך חייב ומשני הני מילי היכא דלא אוקמיה עלויה כו' כלומר ואם נשא ונתן חייב לאו אהראה קאי אלא אאנסוהו ע"א אבל היכא דהראה היינו אוקמיה עלויה אעפ"י שנשא ונתן ביד פטור דמעיקרא כי אחוי ליה למקלא קליי' אלא א"כ קיימי בתרי עברי נהרא. וא"ת כיון דנשא ונתן ביד חייב בדלא אוקמיה עלויה (סכל) [בכל] ענין א"כ היכי פטריה רבא לההיא דשקל כסא דכספא ויהביה לגנביה ומתני' היכי מתרץ לה רבא ואביי אמאי לא אקשי עליה והתניא אם נשא ונתן ביד חייב יש לומר אפשר דרבא מוקים לה לההיא מתניתא כשאנסוהו להראות והביא אבל אנסוהו להביא והביא פטור ומשום הכי לא אקשי ליה אביי ממתני' אלא מסברא דסברא הוא דמציל עצמו בממון חבירו בידים פטור וגמרא נמי היא בפ' הכונס ושמא הכי קאמר רב אשי חזינן אם אינש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו פירוש ואם הציל עצמו בממון חבירו בידים חייב ואם לאו אדעתא דכסא דכספא אתו וכיון שהכוס בבית והם בבית ובידם לחפש כל אשר בבית כמאן דקיימי עליה ומקלא קלייה ומשום הכי אפילו נשא ונתן ביד פטור והא דגרסינן בירושלמי ישראל שאנסוהו עכו"ם ונטלו ממונו של חבירו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב אמר ר' יוסי הדא דתימא שאמרו לו תן לנו ממון אבל אמרו לו תן לנו ממונו של פלוני אעפ"י שהוציא ונתן להם חייב על הדין אורחא אזיל דיקא נמי דקתני בסופה הוציא ולא קתני נטל אלמא ע"א בבית קיימא ובדלא אמי' עסקינן אבל היכא דליכא למימר האי טעמא ל"ש אנסוהו להראות ממון חבירו והביא ול"ש אנסוהו להביא והביא חייב לא שנא אנסוהו בגופו ול"ש אנסוהו בממונו שכ' המציל עצמו בממון חבירו בידים חייב חוץ מהמציל עצמו בממון רוד' שהיה פטור קם ר"כ שמטיה לקועי' מהא שמעינן שהמוסר ממון חבירו למלכות מותר להרגו אעפ"י שלא בא מתחלה על עסקי נפשות אלא על עסקי ממון ויש חסרי הדעת מעמנו דקאמרי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד וכן פר"ש ז"ל אף ממונן של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמים. הא דאמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי. כבר הגהתי זה כמה שנים בתוספות בני ז"ל הא לא צריך למימר דאם הראה בלא אונס שהוא חייב דהיינו מתני'. אלא יש לפרש כמו שפירשו רבינו שמואל ז"ל אם לא אנסוהו להראות של חבירו אלא של עצמו או היו מייסרין אותו ביסורין מחמת שום דבר והראה להם מעצמו את ממון חבירו כדי שיניחוהו חייב כאלו נשא ונתן ביד. וגם באותה דכסא דכספא כתב בני בתוספותיו משמי דשאני שומר שלדעת כן הפקידו אצלו שיציל בו עצמו וישא ויתן ביד אם ירצה אם אדעתא דכספא קא אתו עליה.
מה שמתמיה אדוני על ההיא דרב כהנא דשמטיה לקועיה דההוא גברא. ועל מה שאמר גבי איבוד ממון מסור ביד קל וחומר גופו מותר וכו' אלמא מות' בשביל ממון נאבד נפש אחד. ותו הא דתניא [ע"ז כ"ו ע"ב] המינים והמסורות מורידין אבל לא מעלין דמשמע דוקא גרמא בעלמא אבל בידים לא עד שאדוני תמה על איבוד נפש של מסור מישראל בשביל ממון אתמה על מה שאמרו רבותינו שיש עם הארץ שמותר לקורעו כדג ומותר לנוחרו ביום הכפורים שחל בשבת. אבל אין תמה דטעמא רבה איכא שפעמים שהוא פקוח לנפש כמה נפשות כגון אותו שידוע שאינו חס על חיי חבירו וחשוד ללסטם ולהרוג כשהוא יכול ואפי' כשאינו ידוע בו בבירור כיון שרוב העושים כמעשיו הם חשודים בכך מותר ואפי' שלא בשעת רדיפתו ואפשר שיש שום פסו' ע"ז ואפי' אין שם שום פ' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואפי' בקום עשה דברי הכל כשיש טעם קצת למתיר שאז אינו דומה עקירה. ומה שיש מי שאומר בהאשה רבה שב ואל תעשה שאני אבל בקום ועשה אין להם כח לעקור היינו בדבר שאין טעם שיהיה דומה היטב שראוי לעקור על ידו. כך אני מפרש ובא שבדבר הדומה יפה יש לעקור לכולי עלמא ויש ראיות רבות וטעמא הוי משום דבכי האי גוונא לא חשיבא עקירה וכמו שיש בעם הארץ טעם גדול כדפרישית כמו כן יש במסור ויותר ראוי להורגו מרוצח שהרג שאין להרגו אלא בבית דין אפי' בפעם אחת שראה רב כהנא והכיר בו יפה שרוצה למסור אפי' אין באותה מסירה רציחת נפש של נגזל שיהא הע"א הורגו בשביל אותו ממון כי לא יהא רשאי נגזל להלחם עמו כי כיון שהפקיר עצמו בפניהם לכך יש לחוש שירגיל עצמו בכך ויבא לידי שפיכות דמים כמה פעמים כשלא יעמיד ישראל עצמו על ממונו. ועוד שחשוב כאלו נוטל נפשו ונפש בניו ובנותיו ועל עונש כזה היה רעב בימי דוד שלש שנים והוקעו שבעה מבני שאול למה דקא מפרש טעמא בסוף בבא קמא לפי שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. ועוד כיון שממונם של ישראל כשנופל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו וזה מוסרו להם וחוטא לגזול נשמתו של חבירו ולא לו אלא כל שלהכעיס עושה רשע כזה רשע גמור הוא וכמעט שהוא מין אפי' למאן דאמר דלהכעיס בעברות אחרות הוי מומר וכמו שמותר להרוג את זה המין כך מותר להרוג את זה שמוסר ממון חברו וגוזל נשמתו בעין להכעיס שהרי אינו מרויח כלום. ואפי' כשמרויח קצת חמור ביותר אבל איני יודע אם נאמר בו מורידין ומה שמקשה היאך יהא מותר לאבדו ביד הא לא קתני אלא מורידין דהוא גרמא. יש לומר דמשום דנקט בע"א ורועי בהמה דקה לא מורידין משום דאפי' גרמא כו' התם אסירא תנא נמי גבי הני מורידין והוא הדין בידים. ואם תאמר מנין היה לאמוראים שהברייתא מתיר אפי' בידים. יש לומר דמסברא היא דומה להם מטעמי דפרישית והאי דנקט מורידין משום רישא.
מה ששלח ר' אלעזר למר עוקבא דום לה' והתחולל לו [גיטין ז' ע"א]. שנסתפק אדוני אם כדין שלח או לפנים משורת הדין שלח ואדם חשוב שאני מנין לי להתיר למסור ממון חברו למלכות משום דמצער ליה טובא. אין נראה לי שיהא מותר לכל אדם אפי' אינו חשוב דמהיכא תיתי הא אפי' לא יהא חמור כשאר מסור החוטא ולא לו לפי שהצער שמצערו דוחקו ומזקיקו לעשות כן להנצל מצערו אין לו להיות מותר. ומה שכתב ותו מבעיא לן אדם שבייש את חבירו ומפני שידע המתבייש שאין גובין קנס בבבל הלך ומסר חבירו למלכות וחייבתו המלכות לשלם לו ממון או מעט או הרבה. מהו שיתחייב המוסר לשלם כל פסידא דאתי ליה מחמתיה מי אמרינן האי כאי תפס דמי או דלמא (יתפס) [אי תפס] אמרינן אי אנס לא אמרינן אעפ"י שיש מפרשים בשם גדול דאי תפס היינו דוקא שתפס הדבר ששינה ונתחייב חצי נזק כגון הכלב שאכל אימרי ושונרא שאכל תרנגול רברבי אבל שאר תפיסה מפקינן. וגם אדוני בא לומר בכתבו דלא אשכחן דמהניא תפיסה בבשת כיון דלית לה חסרון כיס. אבל בחצי נזק דקרן ושם ידא דינוקא דאיכא חסרון כיס אין נראה לי כן חדא דתפיסה דמהניא ובלא תפיסה לא גבי הוא משום אין ביד ב"ד הדיוטות כח להוציא מידו אבל אם הוא תפוס בלא ב"ד יכול לעכב ועוד כי על שניהם קשה לי מעובדא דחנן בישא דתקע ליה לההוא גברא וחייבוהו בבבל לשלם בושת. ומסתברא דמשום הכי חייבוהו ונתן הזוזא כיון שיחזיר לו ההוא מה שהיה תפוס משלו ואע"פ שבעת תפיסה עדיין לא נודע לו כמה חייב לו משמע דאהני בזה תפיסה כדמשמע נמי בההוא עובדא דמקמי דההוא דתנן בשור שנגח ד' וה' כי אין סברא שהזמינו ללכת עמו לדין בארץ ישראל בשביל דבר מועט כזה ומחמת כן חייבוהו או ילך או ישלם. ואף ע"ג כי קצת היה דומה מסברא לומר דאי תפס היינו שהיה תפוס כבר ועומד שאם תועיל תפיסה שיעשה אח"כ אם כן רבו קטטות ומלחמות שזה יבא לתפוס וזה לא יניח לו ויכה זה את זה. והואיל ואין ראיה על זה אין בידי להוציא דאי תפיס משמעותן דמשמע שפיר אי תפס לאחר מכאן וגם לפי הטעם שפירשתי במאי מהניא תפיסה וכי לא תפיס לא גביא אין לחלק בין תפיסה דמעיקרא לתפיסה דאחר מכאן והואיל והכי הוא מהימן יש לי לחלק בשביל חשש קטנים. ומיהו אפי' אם תמצא לומר דכל הני גווני דפרשת מהניא תפיסה לא יתכן שימסור חבירו למלכות ויעשה תפיסתו ע"י ע"א. ונראה הדבר הגון למחות ולהזהיר שלא יעשה שום אדם כן ואם יעבור ישלם הכל והיכא דלא גזרו כן ונתפס ע"י מלכות נראה לקנסו במה שתופס ע"י ע"א שיחזיר הכל ובעל ידי המלכות ראוי לקנוס מבשאר ע"א לפי שנקל לבא לקלקול גדול. מיהו לא ידענא שפיר מאי אידון בה. ומה שכתב הרב אלפס ז"ל מנהג שתי ישיבות שאין גובין קנס בבבל היו מנדין ליה עד שיפייס לבעל דיניה וכד יהיב מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס בעל דיניה בין לא איפייס היכא דנהוג. ומה ששאל אדוני המנהג אמנם כי במקומנו לא נהגו אותו מנהג של שתי ישיבות ובית דין חשוב הבא להחמיר לפי צורך שעה ומגדר מלתא גם בלא מנהג נראה שהרשות בידו. וגם מן הירושלמי שכתב אמר ריש לקיש המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו שלם חד בר נש אפקר לר' יהודה בר' חנינא אתא לקמיה דריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא משם ראיה להגבות כן בבבל. עד כאן כתב הרב ר' יצחק בר שמואל מצרפת בתשובות שאלות אל הרב ר' אשר בר"ד משולם ז"ל דין מסור.
